Maaseh Rokeach Arakhim VaCharamim 7 – מעשה רקח ערכים וחרמים ז‏ – Mishneh Torah

רמב״ם

פירוש

(א) ההקדשות אין פודין אותן לא בקרקע^א, ולא בעבדים, שהרי הוקשו לקרקעות, ולא בשטרות, שאין גופן ממון, שנאמר ״ונתן את הכסף״¹, אחד הכסף ואחד שאר המיטלטלין ששוין כסף, אפילו^ב סובין: (ב) כל הפודה קדשיו מוסיף חומש. ואחד המקדיש עצמו או אשתו או היורש מוסיפין חומש, כמו שביארנו. ואף החומש לא יהיה אלא מן המיטלטלין. והחומש שמוסיף הרי הוא כהקדש עצמו, ודין אחד להם: (ג) הפודה קדשיו, אין החומש מעכב, אלא מאחר שנתן את הקרן יצא הקודש לחולין, ומותר ליהנות בו:⁠^ג
ומדברי סופרים שאסור לו ליהנות עד שיתן החומש, שמא יפשע ולא יתן. אבל בשבת, מפני עונג שבת הותרו^ד לו לאכול ואף על פי שעדיין לא נתן החומש, והרי הגזברין תובעין אותו: (ד) קדשי מזבח שנפל בהן מום ונפדו, אם פדה המקדיש עצמו, מוסיף חומש כשאר ההקדשות. והמקדיש שפדה לעצמו הוא שמוסיף חומש, לא המתכפר בה שפדייה. והקדש ראשון הוא החייב^ה בתוספת^ו חומש, אבל הקדש שני אינו מוסיף עליו חומש, שנאמר ״ואם המקדיש יגאל את ביתו ויסף חמישית כסף ערכך עליו״ וכו׳ (ויקרא כ״ז:ט״ו), המקדיש, לא^ז המתפיס: (ה) לפיכך אם חילל בהמה על בהמה שניה, בין קדשי^ח בדק הבית בין קדשי מזבח שנפל בהן מום, או שהמיר בקדשי מזבח^ט, כשהוא פודה את השניה שחילל עליה, או את התמורה, לעצמו, אינו מוסיף חומש: (ו) המפריש אשם להתכפר בו ונפל בו מום, והוסיף עליו חומש וחיללו על בהמה אחרת, ונתכפר באשם אחר, וניתקה הבהמה שחילל עליה לרעיה, כמו שיתבאר במקומו, הרי היא^י ספק אם מוסיף עליה חומש, הואיל והיא קרבן עולה, והרי היא גוף אחר^יא וקדושה אחרת, או אינו מוסיף עליה חומש, מפני שהיא באה מכוח הקדש ראשון^יב שכבר הוסיף עליו חומש: (ז) קדשי בדק הבית אין עושין בו^יג תמורה, שלא דנה תורה בתמורה אלא בקדשי מזבח. כיצד, היו לפניו בהמת^יד חולין ובהמת^טו קדשי בדק הבית, ואמר, זו חליפת^טז זו, או זו תמורת זו, לא אמר כלום. אבל אם אמר, הרי זו תחת זו, או^יז הרי זו מחוללת על זו, דבריו קיימין, ויצאת הבהמה הראשונה לחולין, ונתפסה השניה.⁠^יח (ח) ואחד^יט קדשי בדק הבית ואחד קדשי מזבח שנפל בהן מום אין פודין אותן לכתחילה אלא בשוייהן. ואם עבר וחיללן על פחות משוייהן, אפילו הקדש^כ שוה מאה דינר שחיללו על שוה פרוטה, הרי זה פדוי ויצא לחולין, ומותר ליהנות בו. ומדברי סופרים שהוא צריך חקירת דמים, וחייב להשלים את דמיו: (ט) כיצד, היתה לו בהמת קדשי מזבח שנפל בה מום, והרי היא שוה עשרה, ובהמת חולין ששוה חמישה, ואמר, הרי זו מחוללת על זו, הרי זו נפדית ויצאת^כא לחולין, אבל צריך להשלים החמישה:
וכן, אם היתה הבהמה הראשונה קדשי בדק הבית, הרי זו יצאת לחולין להיגזז ולהיעבד^כב, ותיכנס השניה תחתיה דין תורה. אבל מדבריהם צריך חקירת דמים אם היתה זו שחילל עליה שוה, או ישלים דמיה: (י) שמו אותה שלשה, ואמרו שזו בדמיה, אפילו באו אחר כן מאה ואמרו^כג של קודש^כד היתה יפה, אינו חוזר, הואיל וחקירת הדמים מדבריהן לא החמירו בה. אבל אם שמו אותה שנים, ובאו שלשה ואמרו שהונה הקדש בכל שהוא, חוזר: (יא) אין פודין את ההקדש אכסרה, אלא בחקירת דמים, כמו שביארנו. ואם פדה, יד הקדש^כה על העליונה. כיצד, פרה זו תחת פרה זו של הקדש, טלית זו תחת טלית זו של הקדש, הקדש^כו פדוי, ויד ההקדש על העליונה, אם היתה השניה יפה מן הראשונה ביותר^כז, לוקחין אותה הגזברין ושותקין, ואם אינה יפה, משלים^כח את הדמים, כמו שביארנו, ומוסיף חומש:
אבל אם אמר, טלית זו בעשר סלעים תחת טלית של הקדש, ופרה זו בעשר סלעים תחת פרה^כט של הקדש, אפילו היתה^ל של הקדש שוה חמישה ושלו שוה^לא עשרה, הרי זה מוסיף חומש ונותן שתי סלעים ומחצה, שהרי בדמים קצובים פדה. ושניה אינה טעונה חומש, כמו שביארנו: (יב) הפודה מיד ההקדש, משך במנה ולא הספיק ליתן הדמים עד שעמד במאתים, נותן מאתים, שנאמר ״ונתן את הכסף וקם לו״², בנתינת הכסף הוא שלו.⁠^לב משכו במאתים, ולא הספיק ליתן את הדמים עד שעמד במנה, נותן מאתים, לא יהיה^לג כוח הדיוט חמור מכוח הקדש, והרי קנה במשיכה ונתחייב בדמים: (יג) פדה במאתים, ונתן הדמים, ולא הספיק למשכו עד שעמד במנה, כבר קנה בנתינת הכסף, ומושך את שלו, וזכה ההקדש במאתים.⁠^לד פדהו במנה, ונתן הדמים, ולא הספיק למשכו עד שעמד במאתים, מה שפדה פדוי, ואינו נותן אלא המנה שכבר נתן, ואין אומרין כאן לא יהיה כוח הדיוט חמור מכוח הקדש, שאפילו ההדיוט אינו יכול לחזור בו עד שיקבל מי שפרע, כמו שיתבאר במקומו, ואין ההקדש ראוי לקבל מי שפרע: (יד) המקדיש כל נכסיו, והיתה עליו כתובת אשה או שטרי בעלי חובות, אין האשה יכולה לגבות כתובתה מן ההקדש, ולא בעל חוב את חובו, שההקדש מפקיע השעבוד^לה שקדם:
אבל כשימכור ההקדש הקרקע שלו, ותצא השדה לחולין, יש לבעל חוב ולאשה לגבות מן הפודה, שהרי שעבודה עומד על קרקע זו. (טו) הא למה זה דומה, לשני לקוחות, שכתבה לראשון דין ודברים אין לי עמך, ומכר לשני, שהיא טורפת מן השני: (טז) וכיצד פודין קרקע זה האיש^לו, משביעין^לז האשה או בעל חוב תחילה, כדרך כל הבא ליפרע מנכסים משועבדין, ואחר כך מכריזין עליה^לח שישים יום בבוקר ובערב, כמו שביארנו, ואומר^לט, כמה אדם רוצה ליתן בשדה זו^מ על מנת ליתן לאשה כתובתה ולבעל חוב את חובו:
ואחר שפודין אותה, ולוקח אותה הלוקח אפילו בדינר, כדי שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון, חוזר הפודה ומגבה לאשה כתובתה או לבעל חוב בחובו^מא. ואפילו^מב החוב מאה והשדה שוה תשעים, על מנת כך פודה אותה הרוצה לפדותה:
אבל אם היה החוב שנים בדמי השדה, כגון שהיתה שוה מאה ויש עליו חוב וכתובת אשה מאתים, אין פודין אותה על מנת ליתן החוב או הכתובה, אלא פודין אותה סתם, שאם התנו ליתן אינה נפדית כלל: (יז) המקדיש כל נכסיו, ואחר כך גירש את אשתו, וגבת כתובתה מן הפודה מיד^מג ההקדש, אינה^מד גובה עד שידירנה הנייה שמא קינוניא^מה עשו על ההקדש, ואין אומרין אילו רצה היה אומר בטעות הקדשתי ויישאל על הקדשו לחכם והיה חוזר^מו לו^מז. (יח) וכן, אינו נאמן לומר אחר שהקדיש, מנה לפלוני חוב עלי, או כלי זה של פלוני הוא, שמא יעשו קינוניא על ההקדש. ואפילו היה שטר ביד בעל חוב, אינו גובה על פי זה אלא כדרך שגובין כל בעלי חובות, כמו שביארנו: (יט) במה דברים אמורים, בבריא, אבל חולה^מח שהקדיש כל נכסיו, ואמר בשעה שהקדיש, מנה לפלוני בידי, נאמן, שאין אדם עושה ערמה על ההקדש בשעת מיתתו וחוטא לאחרים, שהרי הוא הולך למות. לפיכך אם אמר, תנו אותה לו, נוטל בלא שבועה. ואם לא אמר תנו, אין נותנין לו^מט אלא אם כן היה בידו שטר חוב^נ מקוים, והרי^נא זה נוטל מן ההקדש מפני הצוואה. ואם אחר שהקדיש אמר תנו, אין שומעין לו, אלא הרי הוא כשאר בעלי חובות, אם נתקיים שטרו, נשבע וגובה מן הפודה, לא^נב מן ההקדש: (כ) מי שיצא עליו קול שהפקיר את נכסיו, או הקדישן, או החרימן, אין חוששין לו, עד שתהיה שם ראיה ברורה:רמב"ם מדויק, מהדורת הרב יצחק שילת (ירושלים, תשפ"א) עם תיקונים, כל הזכויות על המהדורה הדיגיטלית שמורות לעל־התורה. למבוא למהדורה לחצו כאן.

הערות

¹ על פי ויקרא כ״ז:י״ט, או כ״ז:כ״ג, ע׳ פיהמ״ש לשבת י״ח:א׳, וע׳ להלן הל׳ י״ב הערה א.

² על פי ויקרא כ״ז:י״ט, ע׳ שבת קכח. תוס׳ ד״ה ונתן, וע׳ לעיל הל׳ א׳ הערה ו׳.

^א ת2: בקרקעות. וכ״ה במשנה בכורות ח, ט בכ״י רבנו, אך בסדר שונה מאשר כאן.

^ב ד (גם פ, ק): ואפילו. וכ״ה לפנינו בגמ׳ בבא קמא ז., אך שם ט. כבפנים.

^ג בב1, ת3-1 אין כאן הלכה חדשה, כבד׳.

^ד ב1, ת3-1: התירו. וכך ד (גם פ, ק). ולנוסח הפנים מוסב על ׳קדשיו׳.

^ה ב1, ת3-1: שחייב. וכך ד (גם פ, ק).

^ו ב1, ת2-1: בהוספת.

^ז ד (גם פ, ק): ולא. אך לשון רבנו בכגון זה כבפנים.

^ח ב1, ת3-1: בקדשי. וכן בסמוך. וכך ד (גם פ, ק).

^ט בת3-1 נוסף: שנפל מום בהן. אך אין הבדל בין המיר בקדשי מזבח בעלי מומים או המיר בתמימים, ע׳ הל׳ תמורה א, יד.

^י ד (גם ק): הוא. וכן לקמן. אך מוסב על הבהמה.

^יא ד: אחד. אך בכתבי⁠־היד כבפנים. ע׳ ׳כסף משנה׳ שהיתה לפניו גירסת ד׳, ו׳לחם משנה׳ שדחאה.

^יב ת3-1: הראשון.

^יג בב1, ת3-1 לית. וכך ד (גם פ, ק). ולנוסח הפנים מוסב על קודש בדק הבית.

^יד כך ב1, ת3-1. א: בהמות.

^טו כך ב1, ת3-1, וכך היה גם בא׳, אך נוספה וי״ו בין השיטין, ע׳ בהערה הקודמת.

^טז ת2-1: חלופת. וכך ד (גם ק). אך במשנה תמורה ה, ה בכ״י רבנו כבפנים.

^יז בד׳ (גם ק) לית. חסרון העלול להטעות.

^יח בב1, ת3-1 יש כאן הלכה חדשה, כבד׳.

^יט ב1, ת3-1: אחד. וכך ד (גם פ, ק). ע׳ בהערה הקודמת.

^כ כך ב1, ת3-1. א: הקדיש.

^כא ת1: ויוצאת.

^כב כך ב1, ת3-2. א: ולהעביד. ת1: ולהֵעָבֵיד.

^כג כך ב1, ת3-1. א: ואמר.

^כד ת3-1: הקדש.

^כה ת3-1: ההקדש.

^כו ב1, ת3-1: הקדשו. וכך ד (גם פ, ק).

^כז ת2: ביתר.

^כח ד: משלם. הפסיד את מובן המלה, ע׳ לעיל הל׳ ח׳.

^כט בד׳ נוסף: זו. אך לעיל בטלית לא הוסיף.

^ל בת3-1 נוסף: פרה.

^לא בב1, ת3-1 לית. וכך ד (גם פ, ק).

^לב בב1, ת2-1 כאן הלכה חדשה.

^לג ד: יהא. וכן בהלכה הבאה. וכ״ה לפנינו בגמ׳ קידושין כט.

^לד בב1, ת3-1 כאן הלכה חדשה.

^לה ת1: את השעבוד. ת3: שעבוד.

^לו בד׳ לית. וחסרון הניכר הוא. ת3 (מ׳זה׳): זו מהאיש. וסומן קו למחיקה על ׳מהאיש׳.

^לז בת3-1 נוסף: את. וכך ד (גם פ, ק).

^לח ד: עליהם. אך ההכרזה היא על הקרקע.

^לט ת2-1: ואומרין. ת3: ואומדין. וכך ד. אך אין ענין לאומד כאן.

^מ בד׳ לית. וחסרון המורגש הוא (גם אם קוראים ׳בַּשדה׳).

^מא ב1: חובו. ת3-1: את חובו. וכך ד (גם פ, ק).

^מב ד (גם ק): אפילו. אך בכתבי⁠־היד כבפנים. בב1, ת3-1 נוסף: היה. וכך ד (גם פ, ק).

^מג ד (גם ק): מן. שינוי לשון לגריעותא.

^מד ד: אינו. אך מוסב על האשה.

^מה כך ב1, וכ״ה בא׳, ר׳ לקמן הערה 14. ת3-1: קנוניא. וכך ד (גם פ, ק), וכן בהלכה הבאה, וכ״ה במשנה ערכין ו, א בכ״י רבנו, אך אולי יש לקרוא את הקו״ף בחיריק.

^מו ב1 (מ׳והיה׳): ויחזור. וכך ד (גם פ).

^מז כך ב1, ת3-1. א: (מ׳אינה׳): ׳הרי זה מותר להחזירה, ואין אומרין שמא קינוניא עשו על ההקדש, שאילו רצה היה אומר בטעות הקדשתי ויישאל על הקדשו לחכם והיה חוזר לו, ויש לומר שהוא צריך להדירה הנאה כדי להרויח להקדש, והדבר ספק בעיני׳ (וכאן נגמרת ההלכה). ככל הנראה זהו הנוסח הראשון שכתב רבנו, ואחר כך חזר בו ותיקן כבפנים, שכן גם בפיהמ״ש ערכין ו, א בכ״י רבנו היה כתוב בתחילה: ׳והלכה כר׳ יהושע׳, ואחר כך תיקן רבנו ל: ׳ועם היות מאמר ר׳ יהושע נכון, הלכה כר׳ אליעזר׳, כלומר: אע״פ שר׳ יהושע צודק בכך שיש שאלה להקדש, מכל מקום הלכה כר׳ אליעזר שצריך להדירה הנאה. וכנראה תיקן בשני המקומות באותו זמן.

^מח כך ב1, ת3-1. א: בחולה.

^מט בד׳ לית. וחסרון המורגש הוא.

^נ בב1, ת3-1 לית. וכך ד (גם פ, ק).

^נא ב1, ת3-1: הרי (והקריאה בפסיק אחרי ׳לו׳ ולא אחרי ׳מקוים׳). וכך ד (גם פ, ק).

^נב ד: ולא. ע׳ לעיל הל׳ ד הערה 19.

(א) אחד הכסף וכו׳. מרן ז״ל לא ציין מהיכן נפקא ליה. ונראה שהוא ממתני׳ דהתם דקתני וכולן פודין בכסף ובשוה כסף חוץ מן השקלים וכתבו התוס׳ שם דערכין לא אצטריך למתני דפשיטא דקרא כתיב וכל ערכך יהיה בשקל הקדש ע״כ ומינה לשוה כסף ג״כ. שוב מצאתי הדרשא מפורשת בת״כ בפ׳ ואם בבהמה הטמאה דדריש יפדה לרבות דבר המטלטל א״כ למה נאמר בשקל הקדש לומר׳ שפודה בכל דבר שהוא מטלטל ובלבד שהוא צריך לישום בכסף וכו׳ ע״כ וקאי לההקדש האמור למעלה כמ״ש הקרבן אהרן ז״ל: (ב) ואחד המקדיש וכו׳. מרן ז״ל לא ציין מהיכן נפקא ליה ובת״כ מבואר במקדיש ביתו ובכולהו הקדשות ג״כ מתיבת ואם ע״כ ועיין מ״ש בזה על דברי מרן ז״ל בפ״ה הל׳ ג׳: (ו) המפריש אשם וכו׳. בתמורה דף ט׳ וכלישנא קמא. ומ״ש כמו שיתבאר במקומו הוא פ״ד דפסולי המוקדשין הל׳ ט״ו. ומ״ש והרי הוא גוף אחר וקדושה אחרת וכ״ה בנ״א כת״י וכן הוא בגירסת הרב קרית ספר ז״ל אמנם מרן ז״ל נראה שהיה גורס גוף אחד בדלי״ת ואין לשון רבינו מתיישב לפי אותה גירסא וגם מדברי הגמ׳ וכבר נתעורר בזה הרב לח״מ ז״ל: (ז) קדשי בד״ה וכו׳. ובפ״א דתמורה הל׳ י״ב העתיק קרבנות בד״ה והתוס׳ יו״ט ז״ל לא נזכר ממ״ש רבינו בהלכות ערכין עיין עליו: (יא) אין פודין וכו׳ לוקחים אותה הגזברין ושותקין. קצת קשה דמדהוסיף תיבת ושותקין משמע דאין להם שום תביעה עוד עליו וזה אינו דהא אכתי איכא החומש ואין לומר דכיון שהנתפס מיותר נמצא החומש מובלע בו חדא דכיון שאמר זה תחת זה אין משמעותו אלא על גוף ההקדש לחודיה ועוד דלפעמים יתכן שאין היתרון עולה לחומש ולא יתכן לפוטרו מהחומש שהוא מן התורה. לכך נראה דהך ושותקין שכתב רבינו אינו אלא כלפי גוף ההקדש דהחומש ידוע הוא עכ״פ אלא שיש להתיישב אם החומש שמוסיף הוא על שיווי הנתפס או על שיווי גוף ההקדש דממ״ש רבינו לקמיה בהתפיס בקיצבת דמים משמע דבדבר הנתפס קאמר אמנם י״ל דהתם דוקא מפני שקצב יש לנו עדיפות בקצב שאינו יכול לטעון הקדש בטעות הוה כמ״ש הרב בצלאל בשיטה מקובצת בשם הרא״ש ז״ל אמנם האמת מוכיח מעצמו דכיון שאנו אומרים יד הקדש על העליונה וכדקתני בברייתא מעתה לכל ענין אמרינן כן וילמד סתום מן המפורש. ודע דבאותה שיטה כתוב בשם הר״ן דהראב״ד ז״ל היה גורס בהך רישא דברייתא הקדשו אינו פדוי ולפ״ז היה לו להשיג על רבינו כפי דרכו: אפילו היתה של הקדש שוה חמשה ושלו עשרה וכו׳. פי׳ לא מיבעיא אם אותה של הקדש שוה עשרים דאז ודאי יתן חומש גוף ההקדש דעליו נגזר החומש אלא אפילו בהפך וכו׳ ולפ״ז קשה דאמאי תני בברייתא בהך סיפא דיד הקדש על העליונה ומכח דקדוק זה פירשו התוס׳ ז״ל דהך סיפא בנתכוון לחלל שוה הרבה על דבר מועט הוא וכשמואל דס״ל הקדש שוה מנה שחיללו על שוה פרוטה מחולל ע״כ. וגם ע״ד רש״י יש להקשות כן שכתב דהקדש פדוי והוא ישלים ע״כ ואמאי הא לא קתני דיד הקדש על העליונה כדקתני ברישא ואין לומר דגם בהך סיפא גריס לה רבינו דמדכתבו ברישא ולא בסיפא משמע דלא הוה גריס ליה אם לא שנאמר בדוחק לדעת רבינו ורש״י ז״ל דתני לה ברישא לגלויי אסיפא: (יג) פדה בק׳ וכו׳. מה שיש לעמוד בדין זה עיין פ״ט דהלכות מכירה וכשנגיע שם נחכים אם ירצה ה׳: (יד) שהקדש מפקיע השעבוד. נראה דמדרבנן הוא זה דמדאורייתא גובה אפילו מן ההקדש דשעבודא דאורייתא דכתיב והאיש אשר אתה נושה בו וכו׳ והוי מקדיש דבר שאינו שלו וכ״כ הרב קרית ספר עיין עליו וכפי׳ רש״י ובזה יתיישבו קצת דברי רבינו ועיין להרב לח״מ ז״ל: (טז) כדרך כל הבא וכו׳. כתב התוס׳ יו״ט ז״ל שהיא גמרא ערוכה פ״ז דשבועות וכ״כ התוס׳ ז״ל בערכין דף כ״ג ד״ה חזקה וכו׳: (יז) המקדיש כל נכסיו וכו׳. מרן ז״ל האריך ליישב דברי רבינו דלמה פסק כר׳ אליעזר דשמותי הוא עיין עליו. ולכאורה תמהתי על מה שהקשה כן דכיון דמתניתין קתני רשב״ג אף הערב לאשה בכתובתה לישנא דאף מורה דמודה לר״א וכיון שכן פשיטא שיש לפסוק כן וכמ״ש מרן ז״ל אם לא שנאמר דאיכא מאן דלא גריס אף אלא דלפ״ז השמיענו רשב״ג דין אחר ואין הכרח לדברי ר״א ועיין להתוס׳ יו״ט ז״ל: (כ) מי שיצא עליו קול וכו׳. מרן ז״ל לא ציין מהיכן נפקא ליה והיא ברייתא סתמית בפרק המגרש דף פ״ט ת״ר בעולה אין חוששין לה וכו׳ הקדיש פלוני נכסיו הפקיר נכסיו אין חוששין לו ומסיק רב אשי כל קלא דלא אתחזק בבי דינא לא חיישינן ליה ופסקו רבינו פ״ט דאישות הל׳ כ״ב:בסיוע פרויקט פרידברג לפרסום הגניזה, מפעל משותף של חברת פרידברג לכתבי יד יהודיים (FJMS) ופרויקט פרידברג לפרסום הגניזה (FGP), לע"נ ר' פרץ ב"ר מרדכי יהודה פרידברג ז"ל, נלב"ע י"ד כסלו תשס"ג לפ"ק, תנצב"ה. הונצח ע"י בנו וכלתו, דוב וגיטל חיה פרידברג, טורונטו

הערות

Rambam

Peirush

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון